אהבה לפגמי האופי

לאורך כל כך הרבה שנים כעסתי ושנאתי את פגמי האופי שלי.

ניסיתי לכבות אותם. ניסיתי לשחק אותה כאילו הם אינם.

אבל הם ניצחו אותי, הם גרמו לי להזניח את כל מה ומי שהייתי.

את הגוף, את הנפש, את הרוח, את החיים עצמם.

סוג של, אימצתי את המוות.

בעיקר ישנתי. לפעמים גם 22 שעות רצוף.

נמנעתי, מתוך פחד להידחות שוב.

נסגרתי והתכנסתי, מתוך מצוקה גדולה.

חוסר אונים מוחלט מול אנשים,

שקראו לעצמם המשפחה שלי.

וכשניסיתי לדבר,

הסבירו לי שאני קורבן.

או שאני הבעיה או התקלה.

והם שיכנעו אותי

האמנתי להם

שאני כזה.

ואז הקורבנות וההזנחה גדלו.

לא רציתי להיות אני.

אז ניסיתי רק לברוח

ולהעלם.

עכשיו, 

אני מבקש לשלוח לאותו נער שהייתי

את האהבה הגדולה והמחבקת שהוא היה זקוק לה:

שחר-דוד,

אתה טוב כמו שאתה. זה לא משנה מה אף אחד אמר.

זה לא משנה מה הם חושבים, עושים, או צוחקים.

מה שמשנה, 

הוא אתה. והחיים שלך.

תגדיר את עצמך, לפי האמת שלך.

תתחבר לערכים שחשובים לך.

הם אמיתיים וחשובים, בדיוק כמוך.

אני יודע שחטפת דחיה אחר דחיה במשך שנים

זה כואב מאד. ואני רוצה להיות איתך בכאבך.

אם אתה רוצה, אני אשמח לחיבוק.

תודה על מי שאתה!