הכבשה השחורה מדברת
ככה זה היה — הייתי זה שלא מבין את המשחק. שואל שאלות שלא שואלים, מרגיש דברים שלא נוח להרגיש. הם קראו לזה “רגישות יתר”, זה הרגיש לי שגוי מיסודו. אמרו לי שאני מגזים, שאני דרמטי, שאני פוגע והזוי. ואני שתקתי. לא ידעתי איך להגיב. שתיקה של שנים, של פחדים, של כאבים שאף אחד לא העז לנשום. ובטח לא לבטא. ואני הייתי זה שכאב בשביל כולם. כל מה שהיה אסור בבית — עבר אליי. העצב, הזעם, התשוקה, הבושה. עשו ממני מראה, ואני נשברתי ממנה פעם אחר פעם. אמרו עליי שאני “לא בסדר”, אבל עמוק בפנים ידעתי — אני פשוט לא מוכן לשקר. הייתי האדם הלא שייך, הכאב שהלך על שתיים, המבוגר שלא למד להעמיד פנים. הם השליכו עליי את הצל שלהם, ואני החזקתי אותו עד שהבנתי שהוא לא שלי. יום אחד התעורר בי קול אחר — שקט, נקי: “די. אני לא אשמה של אף אחד. אני עדות.” מאז אני לא מנסה להשתייך, אני שומר על הגבולות שלי, של משפחתי ושל החיים שלנו. אני מזמין אחרים לזכור את עצמם. כי רק מי שהיה כבשה שחורה באמת יודע איך להוליך אחרים מהבדידות לשייכות אמיתית.
