מילים על דף נייר
מילים על דף נייר
מה המשמעות של זה?
מה מתבקש להכתב? מזה זה בכלל כתב?
למה זה משנה? כי יש רצון לדעת. כי המיינד שלי
צריך ביטחון ו-וודאות שהוא
מבין כביכול "מה קורה",
"מה מתרחש" .. אין לי ביטחון כזה...
האמת שיש, ברגע הזה שאני מעביר את הכתוב
מתוך דף הנייר אל הבלוג, אני מרגיש בטוח
אני חש בבית, בתוך עצמי. מעניין.
ואני רואה שכתבתי את הטקסט הזה,
מתוך חוסר באישור פנימי. ותודה לאל
יש לי אישור פנימי מומחש כרגע!
אז נמשיך ונראה לאן זה יקח ביחד.....
כתבתי על ביטחון:
ביטחון זו תחושה שאני מוגן,
שאני לא אפגע בעצמי ולא אפגע באחר.
אבל למה אני לא רוצה להפגע? לפגוע?
אני לא רוצה שיכאב לי או לה או לו. למה לא?
כי זה רע. מה זה אומר שזה רע?
שלא יהיה לי טוב, שאני אסבול.
שאנחנו נסבול.
ואם תסבול? אז אני עלול להתקע שם
לרחם על עצמי ועל מר גורלי.
היית שם? כן.
וזה יחזור על עצמו לדעתך? לא.
בטוח שלא. מאיפה הביטחון?
ממני. מהסמכות הפנימית שלי.
מההבנה שיש מי שאוהב אותי.
מהמציאות שאני אהוב.
מהזכות שיש לנו מקום שאנחנו חולקים בינינו.
פיזית, רגשית, רעיונית.
מהחוויה שאנחנו משפחה. תודה לביטחון הזה
הוא מהווה נקודת מפנה, ציון דרך לצמיחה.
אז למה עולה תחושה שמשהו נובל בי?
אני מושפל, דחוי, לא מבינים אותי.
וואו זה קשה להתחבר לכאב הזה מהמקום הזה.
לא רואים, לא שומעים, לא מקשיבים.
מדפדפים אותי, מתעלמים, משנים נושא,
צוחקים על חשבוני. מסבירים לי מה אני
צריך לעשות אחרת או מה לא טוב בדרכי.
מנסים לתקן. תחושה שאני כאילו מקולקל,
סוג של חפץ שכבר אין בו שימוש ופשוט
תקוע שם. תופס מקום. זה סיפור ישן
עייף. מנותק. מוחזק על אוויר דק,
כמעט תלוש לגמרי מהחיים שלי,
אז מה עכשיו? עכשיו אני ממשיך לכתוב
ליצור לברוא את הסיפור שלי. שלנו.
מה הסיפור שלי? הפרס שלי לבטא, המתנה שלי
להיות, להניח את הקול שלי בעולם.
לתת לסיפור שלי הידהוד. השי בהווה, הPRESENT :)
תודה על התזכורת, זה נעים.
משהו משתחרר בי. תקיעות נעלמת.
כיווץ הופך ריפיון. זעקה הופכת לקריאה נרגשת.
הזמנה לחלוק, ולהיפגש עם הלב.
הסיפור ההוא, על הקורבן. הוא חומר גלם.
כשהרגשתי כ"כ לא שייך מסיבות אלו ואחרות
ככל שהיו, זו הייתה תחושת מוות, תחושת חידלון.
ולכן הסיפור הישן הוא כחימר ביד הקַדָּר
בכל פעם שעוד הרצאה יוצאת לאור
הסיפור מקבל תפנית קטנה, תפישה חדשה
ותוך כדי תנועה הוא משתנה, וכך גם אני.
כבר לא מת, לא דחוי, לא מושפל
לפעמים לא מבינים אותי ואני
גם לא מבין אותם או את עצמי.
המשפחה שלי כן רואים אותי,
שומעים וגם מקשיבים! אני
חלק, אני שייך, אנחנו
באמת ביחד. אשליה
או אמת - זו החוויה
האובייקטיבית
שלי, הסיפור
שלי. אוהב
אתכם
ואהוב
בעצמי,
שחר-דוד
תגובות
הוסף רשומת תגובה